פיסול בצמחים

טופיארי היא האומנות של יצירת פסלים באמצעות גיזום של עצים ושיחים.
המילה היא נגזרת של המילה הלטינית
Topiarius
שפירושה מעצב – גנן – של גנים קישוטיים,
יוצר "טופיה", "מקומות": מילה ביוונית, שהרומאים השתמשו בה בהשאלה
גם לנופים שהופיעו בציורי קיר(פרסקאות) בתוך הבתים.
השימוש במילה היוונית מרמז על מקורה של אומנות הטופיארי בעולם ההלניסטי,
שהושפע מתרבות פרס.

הצמחים שבהם עושה הטופיארי שימוש הם ירוקי – עד,
בעלי עלים קטנטנים או מחטניים היוצרים עלווה צפופה.
חשוב גם שגידולם יהיה קומפקטי יחסית או שצמיחתם תהיה צריפית.
משתמשים במינים וזנים כמו אשכרוע
(Buxus sempervirens), טויה (Thuja spp.),
ער אציל
(Laurus nobilis
), צינית (Ilex spp.), צמחים ממשפחת ההדסיים
(פיטנגו או מיני הדס), מיני טקסוס וליגוסטרום ועוד.

בשעה שלטופיארי המסורתי נדרשת סבלנות אינסופית ויד יציבה,
בטופיארי המודרני עושים לעיתים שימוש בשלד ("מסגרת")
של חוטי ברזל לשמירה על הצורה הבסיסית.
קיסוס שעליו קטנים יכול לשמש לכיסוי ה"מסגרת" וכך ליצור "טופיארי"
בתוך חודשים אחדים. 






הטופיארי של אצולת אירופה

שורשיו של הטופיארי האירופי נעוצים כבר ברומי העתיקה. הקרדיט צריך להינתן ככל הנראה לסניוס מטיאוס קלוונה, מחוג מכריו של יוליוס קיסר, שככל הנראה היו בגן הווילה הטוסקנית שלו עבודות טופיארי, שיצרו נוף מלאכותי מיניאטורי.

גם בסין וביפן גזמו ועיצבו שיחים ועצים לצורות שונות, אך למטרות אסתטיות שונות לחלוטין: אלו היו ביטוי אומנותי לצורות טבעיות כמו עץ אורן מכובד וזקן, שקיבל את אופיו מן הרוחות ומזג האוויר. ביטוי מרוכז של עבודות גיזום ועיצוב אפשר לראות באומנות הסינית "פן-יינג" והאומנות היפנית "בונסאי", כאשר הביטוי הוויזואלי הקרוב ביותר לטופיארי האירופאי היה בגיזום צמחים ושיחים בצורות של עננים. אלה תוכננו כך שהאפקט המיטבי יושג בימים מושלגים.

לאחר תחייתו המחודשת באירופה של המאה ה – 16, הטופיארי נקשר היסטורית לגני האצולה האירופאית, שיכלו להרשות לעצמם להעסיק גננים רבים בגיזום ובעיצוב. בטופיארי המסורתי גוזמים או "מובילים" את העלווה ליצירת צורות גיאומטריות: כדורים, קוביות, אובליסקים, פירמידות, חרוטים וסלילים מחודדים, כמו גם דמויות אנשים, בעלי חיים וחפצים שונים כגון כרכרה או קומקום.

עבודות הטופיארי המפורסמות והמוכרות לרבים הן אלו של גני ורסאי  שבקרבת פריס. את הארמון וגניו הקים  ב - 1682 המלך לואי ה - 14, אשר כמה שנים לפני פרוץ המהפכה הצרפתית החליט לעבור להתגורר בכפר. הגנים תוכננו עלידי אנדרה לה – נוטרה (Andre Le Notre) שהיה אדריכל הנוי המלכותי בין 1645 ל 1700 ותכנן גם את גני הטוולרי (Tuileries) המפורסמים בפריז.

 גני ארמונות אחרים בפרברי פריז ובאזורים הכפריים הושפעו, כמובן, מגני המלך, שנחשבו לשיא האופנה, ואמצו גם הם את הטופיארי.
הטופיארי בגנים אלה היה פשוט למדי: המתכננים יצרו גדרות גזומות נמוכות שהודגשו על ידי עצים שניטעו במיכלים ונגזמו בצורות כדוריות ועל ידי אובלסיקים בפינות. לאלה נוספו פסלי אבן ועופרת.
טופיארי מתוחכם יותר פותח באותן שנים בהולנד וממנה התפשט לאנגליה.

נפילתו וחזרתו של הטופיארי האנגלי

באנגליה של המאה ה-18 הצליחו מאמרים סטיריים לרוב להביא ליציאתה
של אומנות הטופיארי מו האופנה.
במאמר סטירי שפרסם בגרדיאן המשורר אלכסנדר פופ ב-1713,
הוא מתאר את אדם וחוה מכוסים בזלזלי עץ הטקסוס.
אדם המום מנפילתו של "עץ הדעת" בסופה גדולה,
בעוד חוה והנחש "חוגגים" לצדו. ציור סטירי נוסף מתאר את מגדל בבל,
שבנייתו תרם הושלמה,
ולפניו עומד סנט ג'ורג' על עמוד מצמח האשכרוע.
זרועו של הקדוש עדיין אינה ארוכה דיה,
אבל מן הסתם תצמח ותאפשר לו להלחם בדרקון באביב הבא...

בשנים הבאות פעלו באנגליה מתכנני הגנים צ'ארלס ברדיג'מן ווילאם קנט,
ששינו את פני הגנים האנגליים והפכו אותם לנקייים מגדרות,
נעדרי מבוכים וכמובן נקיים מטופיארי. אבל גם לאחר שהועם זוהרו
של הטופיארי בגנים האריסטוקרטיים, הוא המשיך להופיע ב"גינות קוטג'",
בעיקר בצורות קלאסיות של כדור וחרוט, לעיתים גם עם טווסים מפוסלים ועוד.

תחייתה של אומנות הטופיארי בגנים האנגליים מקבילה לתחיית הטעם
בנושא ה"יעקבתני" באדריכלות
(Jacobethan). ג'ון לאודן,
שפרסם טורים שבועיים בנושאי גינון בעיתונים הגדולים,
היה הראשון שביטא במאמריו (1840) תחושות של אכזבה על אובדן הטופיארי,
אשר "גורש" מן הגן האנגלי. הטופיארי הפך פופולרי מאוד במהלך התקופה
הווקטוריאנית, וגם הדור הבא גילה מחדש את הקסם בדגמי הטופיארי,
שנתפסו כחלק מהמיסטיקה של "גן הקוטג' האנגלי", שאף הוא הומצא מחדש
לקראת שלהי המאה ה – 19.

"יתכן שזו האמת לאמיתה, כפי שאני אכן מאמינה,
שהצורה הטבעית של העץ היא הצורה היפה ביותר האפשרית עבורו –
אך קורה שאיננו רוצים את הצורה היפה ביותר, אלא את אחד העיצובים שלנו,
ביטוי לגאוניותינו שלנו," כתבה שירלי היבריד, גם היא עיתונאית בנושא הגינון.
באותה תקופה יצא לאור ספרו של האדריכל נתנאל לויד,
"אומנות הגינון בטקסוס ובאשכרוע", ובבית מנור שבצפון אנגליה ו"בית דיקסטר"
שבסאסקס נוצרו דגמי טופיארי מסוגננים, כולל סנאי טופיארי מקסימים.

בארה"ב הטופיארי, שכיכב בגנים ספורים במאה ה – 18,
החל להיות אופנתי עם פרוץ תשומת הלב החדש בתחילת המאה ה-20 לשחזור,
שימור ותחזוקה של גנים היסטוריים. גישה זו הובילה,
למשל, לשתילתו מחדש של מבוך
(maze) טופיארי בבית המושל
ברובע ההיסטורי של וילאמסבורג, ורג'יניה.
אגב, רבים טועים ומתבלבלים בין ה –
Maze ל Labirint,
כאשר הראשון הוא מעין פאזל מסתעף ומסובך, שבו המטייל,
או אם תרצו – פותר התעלומה – חייב למצוא את דרכו. זאת להבדיל מהליבירינט,
שבו מסלול אחד ויחיד ואשר אינו אמור להיות קשה לניווט.

את ה - maze הקימו באמצעות חומה של גדר חי,
על אדמת עשב או מרצפות בצבעים ובעיצובים משתנים, ולעיתים גם בשדות דגן ותירס.
רבים מהאצילים האירופאים הקימו את הליברינט כמקום למשחק
ובהמשך נעשה בו שימוש כמקום מחבוא לזוגות של אהבה אסורה.


Amaizing Cornish Maize Maze, Cornwall, UK - 2007 
 
    
   

Tulleys Maze Fun Park
, W. Sussex,   UK - 2007

הטופיארי בן ימינו

את עבודות הטופיארי בימינו קשה להגדיר כמקשה אחת. יש שממשיכים ויוצרים את אותן עבודות מהמאות הקודמות, אולם רבים מתיחסים לטופיארי כאל צורת ביטוי חדשה.

דוגמא טובה לכך היא גני לונגווד (Longwood) שבפנסילבניה, ארה"ב, שם הטופיארי משנת 2003 מצייר צורות גיאומטריות לא מסורתיות בעליל.

תרומה חשובה לתחום הטופיארי האמריקאי יש לשייך לפארק דיסנילד אפקוט ארה"ב, בו מתקיימת מדי שנה תערוכת ענק של פסלי טופיארי ומוזאייק, בעיקר של הדמויות הידועת מסרטיו של וולט דיסני.

תנועת אומנות חדשה העושה שימוש בטופיארי רואה עצמה כחלק מתפיסה אומנותית של "גדול הוא טוב". תפיסה זו באה לידי ביטוי ביצירות מודרניות רבות החל מהראליזים המופשט של ויליאם דה – קונינג וכלה בזרם ההיפר (סופר) ראליסטי.

במסגרת אותה תפיסה הכין הפסל האמריקני ג'ף קונס את עבודת טופיארי בשם גור כלבים ("פאפי"), שגובהה מגיע ל25 רגל. "פאפי" עשוי משלד פלדה התומך 25 טונות של אדמה וצמחים ובהם 60-70 אלף פרחים, שיוצרו במיוחד לפרוייקט המושקים על ידי מערכת השקייה פנימית המוטמעת המצע הגידול ואינה פוגמת במראה הפסל. שיטה זו של של טופיארי בה משתמשים במילוי מסגרת פסל במצע המשובץ בצמחיה נקראת מוזאיק.   

"פאפי" הוצג לראשונה ב1992 בכיכר רוקפלר בניו-יורק ואחר כך נדד לסדני אוסטרליה הוא גם הוצג בטקס פתיחת מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד

המאמר המקיף של "עמוס דה-וינטר" מובא כאן (ברובו) מתוך המגזין "גנים ירוקים"  מספר 88  בעריכת חיים אלוש ובעריכת המשנה של עמוס דה-וינטר.


 כתובת: Blossom ת.ד. 10586 ירושלים, 91105     טל: 077-5050365    פקס: 077-5051365    נייד: 050-6721738  דואל: info@Blossom.co.il  

[חזור למעלה]
לייבסיטי - בניית אתרים